הקשר שלי עם קולוריזם והשפעותיו האכזריות בינלאומית

זה מזויף וממשיך להרעל דורות של אנשים.

תמונה מאת ונוס ליבידו דרך אינסטגרם

הייתה תקופה בחטיבת הביניים ובתיכון שלא האמנתי שהעור הכהה שלי יפה.

למעשה, הייתה תקופה שהייתי כל כך חסרת ביטחון בגופי הגבוה והרזה בגוון כהה, עד שלבשתי מעיל בועה ורוד באמצע הקיץ בתור שריון.

כשגדלתי בשכונה לבנה בעיקר ולומד לבית ספר עם ילדים לבנים בעיקר, אני לא זוכר שהיתה תקופה שידעתי שיש בעיה בעור הכהה שלי. זה לא אומר שאני שלא התעללתי, אני פשוט לא זוכר.

משפחתי היא קשת של גוונים כהים, חומים וקלים ולעולם לא היו דיונים שזכור לי על צבע העור.

כולנו היינו שחורים.

רק כשהגעתי לכיתה ו 'בבית ספר חדש המורכב בעיקר מתלמידים שחורים, יכולתי להרגיש שהעור הכהה שלי הוא בעיה.

במשך כל שנות הלימודים שלי, בנות בהירות יותר בהירות היו הפופולריות ביותר והן היו הבנות שהבנים רצו. כשהתחלתי להיחשף יותר לתרבות ההיפ-הופ והפופ (לא היה לי טלוויזיה בכבלים עד שהייתי בסביבות 10) שמתי לב איזה סוג של בנות היו בסרטוני מוזיקה.

הקשבתי למילות שירים וצפיתי אילו בנות לא אהבו בבית הספר על ידי נערות אחרות בעיקר מתוך קנאה שלא במודע בעקבות החליפה.

בשירי היפ הופ, תשמעו לעיתים קרובות את המונח "עצם אדומה" המתייחס לילדה עם עור בהיר יותר ובג'מייקה, שם נולדתי, המונח "בראונין" מתייחס לאותו הדבר, ילדות עם גוון עור בהיר יותר.

בלי להתריע, גם אני הפנמתי את הרעיונות הצבעוניים האלה.

מעולם לא הודיתי בזה בקול רם, אך נראה כי עור בהיר היה טוב יותר לכל דבר ועניין. דיברתי בדרכים מאוד מזלזלות על הבנות בהירות העור שהלכתי איתן במהלך השנים, כיוון שהאמנתי שהן חושבות שהן החרא.

אשר, אל תבינו אותי לא נכון שחלקם באמת האמינו בכך והפנימו רעיונות קולוריסטיים. לא הייתה להם ברירה אחרת אלא להאמין במה שהחברה התנתה אותם להאמין.

בשנת 2008, אישה ששמעת עליה בשם, מישל לה ווהן רובינסון אובמה למדה באוניברסיטה שלי בדלאוור בכדי לקמפיין לנשיאותו העתידית של בעלה בארצות הברית.

החיים מלאים ברגעים שמעצבים אותנו, מחליפים אותנו ומניחים אותנו לנתיבים והרגע הזה היה תחילתו של מסע האהבה העצמית שלי.

כרגיל, גברת אובמה אמרה את הישבן בכיתה, בשנינות ובקסם. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו שאוכל להיות.

ראיתי את עצמי בה.

מהר קדימה לרגע זה ומעולם לא הרגשתי בטוחים בעור הכהה הקסום שלי.

זה היה המסע האולטימטיבי, המבולגן, היפה והמאתגר, מלא באי הביטחון והספקות, אבל עשיתי את זה.

אני גם מזכה את נסיעתי הראשונה בדרום מזרח אסיה למסע שלי.

בשנה שעברה, ידעתי שעלי להיות מוכן לכמות מגוחכת של מבטים מהמקומיים כיוון שאני מתכוון, אני אישה שחורה 5'10, עם עקומות.

אני לא הנורמה וזה צפוי.

הייתי מוכן היטב למרתון של קושי למצוא מוצרים לטיפוח העור ללא מרכיבים להבהרת עור.

החל משטיפת שמש ועד לרחיצת פנים, שוטפות גוף ולחות, אי אפשר היה למצוא מוצרים ללא רכיבים מזיקים אלה.

האזור אסיה-פסיפיק הכולל את דרום אסיה, מזרח אסיה, אוקיאניה ודרום-מזרח אסיה בהן טיילתי במהלך 9 החודשים האחרונים הוא בעל החלק הגדול ביותר בתעשיית הקוסמטיקה.

נכון לשנת 2016 האזור החזיק ב -40% מהשוק העולמי וצפוי לצמוח בכ -14.9 מיליארד דולר עד שנת 2021.

אני מתכוון שהמספרים הגדולים המגוחכים האלה הגיוניים לחלוטין.

אין יום שעובר ביוטיוב, ספוטיפיי, פייסבוק או טוויטר שאני לא משוכנע לרכוש מוצרים לטיפוח העור עם מרכיבים מלבינים.

טיילתי בדרום מזרח אסיה וזה מעניין לראות נשים לאורך כל יומם.

בתאילנד ובקמבודיה, נשים מכסות את עורן כדי להגן על אופנוע מפני קרני השמש העזות, אך וייטנאם הייתה מעניינת במיוחד לצפייה.

לפני שקפצו על הקטנועים נשים לבשו שכבה נוספת של בגדים; מעטפה דקורטיבית סביב חצאית המתחברת עם סקוטש בירכיים, קפוצ'ון עם שרוולים ארוכים או ג'קט ג'ינס, כובע או אולי מכסה המנוע של הקפוצ'ון, משקפי שמש, מסיכת אף להגנה מפני שאיפת הזיהום והקסדה.

הייתי עד שנשים רצות כאילו מישהו רודף אחריהן, אלא רק כדי לראות אותן רצות למקלט למכוניות או לבתיהם מהשמש.

לאחר שגרה קצת יותר משלושה חודשים בעיר קטנה בווייטנאם, שאלתי את חברתי על כך.

"למה אתה לובש את כל השכבות הנוספות האלה"?

היא אמרה שזה מיועד להגנה מהשמש.

אתה מבין, הייתי מאמין לה אלמלא הייתי יודע על תעשיית היופי המסיבית, אלא גם על ההתנסויות שלי עם צבעוניות לאורך חיי כאישה שחורה מעור כהה.

אז חקרתי קצת יותר בהזדמנות אחרת.

"ובכן, האם השכבות הנוספות הן רק להגנה מפני השמש?"

היא אמרה:

"אנשים וייטנאמים אוהבים לקבל עור לבן".

בינגו.

כשגרתי בעיירה הקטנה הזו בווייטנאם, לימדתי גם אנגלית כמתנדבת. בשיעור השני שלי עם ילדים בגילאי 7-11, הקצתי פעילות כתיבה בה הם היו צריכים לתאר את עצמם פיזית עם דיוקן עצמי.

דיברתי על גוון עור והמתאם של בית הספר היה המתרגם ואני לא זוכר בדיוק מה הוביל לרגע הזה אבל כל מה שאני זוכר ששמעתי זה "עור צהוב".

מיד אמרתי "צהוב, זה לא בסדר, אתה מתכוון חום, נכון"?

הוא הביט בי בחיוך ואמר לא, צהוב זה מה שהם רואים ומה שרוב הווייטנאמים רואים.

הייתי במצב של פאניקה פנימית כשהסתכלתי על עשרים ואחת הפרצופים החומים בכיתתי הנלמדים שעורם הוא צבע שאין לאף אדם בכוכב הלכת הזה.

מאוחר יותר, בשיעור העשרה שלי עם תלמידים בגילאי 12-17, דנו ביופי.

כתבתי את המילה יופי באמצע הלוח ושאלתי אותם:

"מה זה יופי"?
"מה אדם צריך כדי להיחשב יפה"?

התגובות שלהם פחות מפתיעות; אף גבוה וישר, עצמות לחיים גבוהות, עור לבן, שפתיים עבות, שיער שחור ארוך, מותן דק עם שדיים פרופורציונליים להתאמה.

הדבר נכון גם לגברים למעט שהם צריכים להיות גבוהים, אולם מבחינתנו הגובה הממוצע של הגברים אינו עולה על 5'5. בדרך כלל אני מופתע כשאני נמצא בסמיכות למישהו שאף פוגש את גובה פי.

קולוריזם בינלאומי שונה בהרבה מקולוריזם בארצות הברית שכן הוא נולד מתוך העבדות. במהלך העבדות עבדים עם עור כהה יותר עבדו בשדות ואילו עבדים בעלי עור בהיר עבדו בתוך הבית בביצוע משימות ביתיות. הם נתפסו כחיכים יותר.

צבעוניות בינלאומית קשורה יותר למערכות סטטוס ומעמדות; עור בהיר מייצג עליונות ועור כהה יותר מייצג נחיתות.

עור בהיר יותר מספר את סיפור העבודה הטובה שככל הנראה במשרד ועור כהה יותר מספר סיפור של עבודת כפיים והכנסה נמוכה.

ג'יימס בולדווין אמר:

"עבור חלק מתברר כי ככל שדומה יותר לפולש, כך יתכן וחיים נוחים יותר."

ההזדמנות הזו לראות את העולם בגופי השחור הגבירה את האהבה שיש לי לעור שלי.

זה אילץ אותי לפקוח את עיניי למגוון הדרכים שקולוניאליזם, רצח-עם ועליונות לבנה הרעלו עמוקות דורות של אנשים מכל העולם להאמין אלא אם כן לבן, לעור שלהם אין שום ערך.

טיול ברחבי מדינות בהן אני שונה ולעיתים מופלה לרעה, אתגר אותי להשתרש בהווייתי.

בשחור שלי.

בידיעתי.

בגופי הקסום עור כהה.

רנה צ'רז היא אמפתיה חובבת ירח, בתולת ים, המבקשת אמת, צדק וחופש. אל תהסס לקרוא יותר מכתיבתה ב- Medium כאן. עקוב אחריה באינסטגרם כדי להתמכר אליה * לפעמים * כותרות ארוכות מדי על נסיעות, גילוי עצמי וצדק חברתי.