אתה אף פעם לא יודע

זורק ומסתובב שכבתי במיטתי בלי יכולת לישון. ידעתי שאני צריך להיות מוכן עד שעות הבוקר המוקדמות. התיקים שלי היו ארוזים ומקטורן הטוויד שלי היה מונח על ידית המזוודה. לא משנה מה, פשוט לא יכולתי להירדם. דיאנה קרטר שרה "בעיירה זרה קטנה ושמחה, בה הכוכבים היו תלויים במהופך" בשקע אזני, עדיין נראתה רחוקה. נדרשו עוד שלושים דקות של מאבק עד שבסוף ויתרתי על השינה ומצאתי את דרכי למטבח בחושך לכוס שוקולד חם. לא היה שום דבר טוב יותר בהשוואה לשוקולד חם מהביל בשעות הקטנות של הבוקר לגמרי לבד.

ובכן, מה ציפית מילדה בת 19 ערב אחד הסיורים שלה? שקיות בגדים ופחים של איפור עם ויברציות נהדרות ושינה שמחה נשמעת? אה! אני מעדיף להעדיף את המוזיקה האפלה וקצת בודדה וקצת בדידות עם בגדים שלא יהיו להם שום קשר לגוון הוורוד.

השעה הייתה שתיים בלילה וכולם בבית מעדו מהמיטות שלהם. תוך כשעתיים הגיעה המונית והזיפה בפניו של הנהג שיקפה בדיוק את מה שהרגשתי. מתעורר בשעה שתיים בלילה כדי להגיע ליעד רחוק עם עיניים אדומות בדם וראש מחורבן? הם בטח צוחקים! למרבה הצער, הם היו די רציניים וההתרגשות של אמא הייתה די ברורה. "בסדר גמור . אתה יכול להתמודד עם זה. " אמרתי לעצמי כאשר הידקתי את כפתורי הז'קט.

שדות התעופה לעולם לא מצליחים לשעשע אותי. והכי חשוב האנשים שם. תמיד יש שלושה סוגים של אנשים. קטגוריה 1: מי שמרגיש לא במקום ולעולם לא מתאמץ להסתיר זאת. הזוהר הוא לא בדיוק אזור הנוחות שלהם. קטגוריה 2: מי שמתנהג כמו שם נולד וגדל בשדות תעופה ובילה את חייהם בסחיבת מזוודות ויכול לעשות פורטה על ההליכון. ולבסוף, הקטגוריה האהובה עלי: אנשים שמטבעם נוטים לקטגוריה אחת ובכל זאת שמים כמיטב יכולתם להתנהג כמו קטגוריה 2. די נבעטו לי על טיולי טיסות בשעות הבוקר המוקדמות, אפילו אחרי לילה לא אירוע מכיוון שהגעתי למשקף בסופר דיילת סקסית ואוכלת אוכל חם ומוגש בצניעות. רק כשהטיסה עלתה במהירות, ההבנה פגעה בי. הייתי בדרך לקשמיר: אחד החלקים היפים והפוחדים ביותר בהודו.

חלק בלתי נפרד מהמדינה שידוע בסכסוכים, באלימות, ברצח, בטרור וגם ביופיו הסוריאליסטי, קשמיר, מעולם לא הצליח לעורר את סקרנותי. מאז שהייתי מאזור חם יותר של הארץ הקפדתי לארוז הרבה בגדים חמים ומגנים. לאחר עצירה קצרה בשדה התעופה של דלהי בעיטת הטיסה שלנו החלה את מסעה לארץ הנועזת והיפה. ומיד שמתי לב לשינוי. מהבחור הלוהט עם האוזניות, נשים בסאריס, נשים זקנות שלבשו סוודרים שלא היו מסוגלים לעמוד בטמפרטורת הטיסה ובחליפת עסקים מגולחת ופריכה וסטים גברים, בטיסה היו עתה זקנים עם זקן ארוך, נשים עם בורקסים וח'ימרים. מיד הרגשתי כל הכרה עצמית. עצבנות לא ידועה נקשרה בבטני והסתכלתי מהחלון כדי להימנע מלתפוס את עיניו של מישהו.

אולי כך חינכו אותנו סיפורי אלימות וטרור, שנאה וסכסוכים, גזענות והבדלים דתיים. מיד התביישתי בעצמי שהייתי בי במחשבות נוראיות כאלה ואמרתי לעצמי להירגע. כשהטיסה נחתה ויצאנו מההובלה, האוויר שקיבל את פני היה קסם. הטמפרטורה עמדה בניגוד מוחלט לבית והיתה קרה מאושר. האוויר היה כל כך רענן וטיפות גשם מעורבבות עם טל זרחו על המשטחים הסובבים אותי. חיוך בלתי צפוי פרץ את תווי פניי הקשוחים אחרת. ידעתי שאני נכנס לחוויה כלשהי שמשנה חיים.

כשהסתובבנו בקהל וחיפשנו את הנהג שלנו, האיש עצמו הגיע. הקול שהתוודעתי אליו אחרי שבועות של תקשורת, איכשהו במוחי התאים לנער לבוש ברשלנות בסוף שנות העשרים לחייו. הגבר שעמד מולנו, לעומת זאת, היה בעל זקן ארוך עם כמה גווני אפור ומכנסי ג'ינס מזדמנים עם ז'קט עור. היו לו העיניים הכי נעימות שהכרתי והכי חיוך מחיוכים. עם סלאם רשמי לאבא הוא העלה את מזוודותינו ללא תלונות.

תוך שבוע זכיתי לראות לא רק את הנופים המרהיבים של עמק קשמיר ואת נשימות ההרים המפוארות עם השלג, אלא גם בתוך ליבם של האנשים. אנשים שתמיד חשבתי עליהם כמפחידים ואלימים ושופטים הוכיחו אותי כשגוי. למען האמת, הבנתי, אני זה ששפצתי. מהבחור בחנות צ'אי שהגיש לנו תה במחיר סביר והציע כמה ביסקוויטים בחינם, החיילים שלחצו את ידי ואיחלו לי שהייה נהדרת, הנהג שהבטיח לנו זיכרונות טובים, לטפל שבירך אותנו כאילו היינו משפחתו המורחבת, האנשים נראו אדיבים מכדי להיות אמיתיים.

בעוד שהטבע בקשמיר הפך אותי ללא מילים, אפילו הבתים מעשה ידי אדם העניקו לי את הריגוש. הבתים היו יפים עם החוש האסתטי הטוב ביותר ובחירת הצבעים עם הגגות המשופעים האדומים לבנים, קשמיר הייתה יופי במיטבה. לאנשים הייתה תחושה מדהימה של אופנה, מראה שובה לב, חיוכים מקסימים, ניצוץ באירוסים הצבעוניים הכחולים או הירוקים והיו האני החזקים ביותר שלהם. דבר אחד משותף לכולם היה הדחף לגרום לאורחים שלהם להרגיש בבית. הם היו עובדים קשה במיוחד ועבדו כל כמה כסף עבור הכסף שהם הרוויחו. הם נתנו חסד בתמורה וגרמו לנו להרגיש חשובים. ביום מסוים אחד, כאשר רכבנו על הסוסים לפסגת ההר, היו שני נערים בשנות העשרה המאוחרות שלהם, שהלכו איתנו לאורך כל הדרך הקרה המרה והחלקלקה. לא הייתה לנו שום שפה משותפת ובכל זאת הטיפול בהם אלינו ניכר בעיניהם הצעירות והרצינות. האנשים שהתפרנסו מתיירות ותו לא היו ראויים עדיין לכל אגורה שהרוויחו.

כשעברו מספר ימים, כבר התיידדתי עם שוקת שחייה, הנהג שלנו, פגש את משפחת המטפלת שלנו, צילמו המון תמונות והתחלתי להתבונן בתרבות ובאנשים. הו! שכחתי להזכיר, תמיד התעניינתי יותר באנשים - מה הם הרגישו, הסיפורים שהיו להם לומר, אהביהם והערותיהם, דעתם ומה החשובים להם יותר - מאשר החלקים המרגשים והחשובים כביכול בחיי היומיום שלנו. . למטפלת היו שלושה ילדים וזכרתי לפגוש שניים מהם וגם את אשתו היקרה. הם היו האנשים הטובים ביותר שנתנו לי קופסת ממתקים, אהבו את אדמתם, התעניינות אמיתית וסקרנות לגבי הרקע שלי והיו להם הסיפורים המעניינים ביותר לומר. הם היו בהירים במיוחד עם דעות חזקות עם הרבה אמירות כדי לתמוך בטענותיהם. הם הצהירו באומץ מה הם אוהבים ומה לא אהבו בסביבתם ואורח חייהם. 3 שעות התעופפו ובסוף הבטחנו אחד לשני להישאר בקשר ובהחלט לבקר אחד את השני לעתים קרובות יותר. באותו לילה ישנתי בשלווה.

למרות שקשמיר היה מאוכלס בקהילה האיסלאמית, עדיין היו בה מקדשים. וזה היה יום של מתיחות שאבא ואמא חששו כיצד הם ינהגו בשגרה הדתית בארץ מוסלמים שלא לדבר על הסכסוכים היומיומיים בין ההינדים והמוסלמים שם. ולהפתעתנו, שוקת בהאיה עצמו הציע שנבקר במקדש כך שנרגיש שבעים ואפילו שאל אותנו אם אנו מרגישים שמחים באותו יום. זה בהחלט שינה את נקודת המבט שלנו. באותו יום גרמתי לו לשמוע את השירים האהובים עלי ואת אמא שלי, אני והוא אפילו זמזמנו כמה יחד. הקשבתי לסיפורי אביו הקשיח ואחותו המקסימה. הוא אפילו סיפר לי את המתכונים האהובים עליו וסיפר לנו כמה הוא קשה כדי שאשתו, שלא היו להורים, הייתה מאושרת. כשעברנו את מסגד הזרטבל על גדת אגם דאל, משהו באבא שלי גרם לו לשכנע אותנו להיכנס פנימה ולהציע את הכבוד שלנו. כששוקת בהייה עמדה פעור לעברנו, נכנסנו למסגד ועצמנו את עינינו ביראת כבוד.

מכאן ואילך, חלקנו את האוכל שלנו, אכלתי מהצלחת שלו, עשיתי את הקניות ביחד, הוא הביא לי כמה מזכרות מהכיס שלו ואמא אפילו קנתה מתנות לאשתו ולבנות המטפלת. ובאשר לטרור, לא היה כזה ברור כל כך. האנשים פשוט השתוקקו לקצת יותר חופש ואמרו שההשפעות הרעות תמיד יש בכל פינה בעולם וזה לא היה הוגן לחשוב על כל המגרש כאלים. לא יכולנו להסכים יותר. קשמיר הפכה לביתנו ולאנשים, למשפחתנו.

שבוע עבר במהירות והרגשתי איום ונורא כששוחט בהייא דומעת לנועה בטרמינל. קיבלתי אח מאמא אחרת. ובלב כבד עזבתי את ארץ האהבה והיופי.

הימים שלאחר ביקורנו בקשמיר מעולם לא היו זהים. בכל פעם שאני שומע משהו על קשמיר, לבי מזנק לי לפה ואז עוקב אחר תפילתי השקטה לשלומם של אנשים קשמיר.

וכך לאחר שבוע שחזרתי, אחד החברים שלי שאל, "האם קשמיר הייתה בטוחה? האם האנשים היו מפחידים? ". הפנים שלי פרצו בחיוך עצוב כשחשבתי, "אתה אף פעם לא יודע ...".